"איפה הכסף?": תשובות שמאליות

מאת אנטי-פרקטיקה

טל גלעדי

אם הישגיה של המחאה החברתית יסתכמו בסופו של דבר בהכנסת השאלה "איפה הכסף?" למרכז השיח, נוכל בהחלט לומר שאותו הקיץ היה בגדר כישלון גדול. ואפילו לא גדול, כישלון צפוי, מוכר. מה היה לנו? מצב חברתי נורא, תוצר של מדיניות ימנית, שמתבטא בצורה של דיון ציבורי שמשחק לידי הימין. דרך שאלה מסוימת ותשובות שניתנות לה. אבל למה כישלון? יאמרו ש"איפה הכסף?" היא למעשה שאלה שמאלית קלאסית, שאלה שמובילה את הציבור, לאט לאט אמנם – לעבר מחשבה שמאלית, לעבר היעדים של השמאל, לעבר מאבק על הדברים המהותיים. המשחק. מתנהל עכשיו במגרש שלנו, יגידו, שם אנחנו חזקים יותר, שם התשובות שלנו נכונות יותר, שם אנחנו לא מגמגמים. אלא שאנחנו דווקא כן מגמגמים. השאלה "איפה הכסף?", שיכולה בהחלט לתפקד כשאלה נכונה ושמאלית, עובדת .היום בשירות הימין, וזאת כיוון שנותנים לה באופן שיטתי תשובות מבולבלות.

נתמקד במה שהייתה אמורה להיות תשובה שמאלית מאוד. התשובה אליה כיוונו כשביקשנו לדבר לא רק על צדק חברתי, אלא גם על צדק מדיני, על הכיבוש. מדובר בתשובה שנשמעת היום לא מעט: "הכסף נמצא אצל המתנחלים". 'שלום עכשיו' בחרו בתשובה זו באופן מוצהר בקמפיין שלם שהוקדש לאחרונה לנושא, מרצ מדברת ככה שנים, ואפילו דב חנין נראה לא פעם קופץ על העגלה בדיבורו על "מדינת הרווחה שבשטחים". מדובר בתשובה מבולבלת, תשובה שמסתירה הרבה יותר ממה שהיא חושפת. בתור כלי פוליטי היא מסתירה מאבק אחד מאחורי מאבק אחר (או חלק ממנו), וכך לא עושה צדק עם אף אחד מהם. היא מסתירה גם מה שנראה כמו "חור תיאורטי" ענק שקיים אצלנו בכל הקשור ליחסים שבין פוליטיקת הלאום ופוליטיקת הכסף. חור שמפתיע אותנו במגרש שלנו, במגרש של התשובות שהשמאל אמור לדעת איך לתת.

אז מדוע תשובת ההתנחלויות היא תשובה מבולבלת? קודם כל בגלל איך שהיא מנוסחת, כיוון שהיא מאשימה "ציבור" באופן מופשט. במובן זה היא שייכת לימין מבחינה רטורית (וזה בכלל לא עניין זניח). השמאל לא יכול להסתפק בביטוי אמיתות "בצורה כלשהי". אנחנו צריכים לבטא אותן באופן מדויק, באופן שיהיה מועיל למאבק הפוליטי. נדבר על תפקידים חברתיים, על המנגנונים שמאפשרים פריווילגיות כאלו ואחרות לציבור אחד ומונעים אותן מציבורים אחרים. נמשיך מתוך העקרונות האלה, ונראה שהם עוזרים לנו. האם אפשר לומר שלמתנחלים יש תפקיד חברתי, שהם חלק ממנגנון? אולי, לא בטוח. מה שכן אפשר לזהות בבירור הוא שבמקרה שלנו המנגנון הוא הכיבוש, ושתפקידו של הכיבוש כמנגנון אינו לאפשר פריווילגיות לציבור המתנחלים ולמנוע אותן משאר אזרחי ישראל. במהותו הוא חלק ממנגנון גדול יותר שתפקידו להפריד בין שני ציבורים אחרים. זה מבהיר לנו משהו: הכיבוש לא שייך רק למתנחלים, הוא חלק מגוף גדול יותר שמנוהל לא מעופרה ולא מחברון, אלא מהקרייה בתל אביב. אם כך, התשובה שלנו מבולבלת גם בגלל שהיא לא מבחינה בין תופעה לבין מכלול. היא אומרת מתנחלים, מתכוונת כיבוש, ומסתירה את העובדה שמדובר בדבר גדול מזה, במשטר ההפרדה: במנגנונים (מצה"ל ועד קק"ל) שתפקידם להבטיח שמצבו של יהודי כאן יהיה שונה מזה של לא-יהודי. עכשיו יש לנו תשובה זמנית: איפה הכסף? במשטר ההפרדה.

נמשיך. המון כסף זורם להבטחת "הביטחון שלנו" שאינו אלא בטחונו של משטר ההפרדה. במובן זה הוא באמת מהווה תשובה ראויה לשאלה שלנו, אבל לא מדובר בתשובה יחידה. קיים דחף לענות על השאלה "איפה הכסף?" בתשובה שמכניסה אותנו ישר לאמצע המאבק החשוב הזה שאנחנו מכירים טוב כל כך, ועם זאת ברור שתשובה שמכוונת אל הכיבוש מפספסת את המושא הישיר של השאלה: השאלה על הכסף צריכה לקבל תשובה מסדר כלכלי. תשובה אחרת לא רק שתהיה חלקית, היא גם תפספס את החשיבות הפוליטית האדירה של המחאה החברתית בכך שהיא תתרגם אותה לשיח השמאלי של שנות ה-90 (שהוא שמאלי כמו שקלינטון היה שמאל). היא תפספס את החשיבות האדירה בעובדה שהשמאל הישראלי נאבק סוף סוף בשתי הזירות שלו: מול משטר הפרדה לאומי ומול משטר הפרדה חברתי-כלכלי. מכאן שהתשובה "אצל המתנחלים" אינה ראויה כי היא מסתירה עניין מהותי אחד דרך מאבק בעניין מהותי אחר. מרגע שרואים את זה, הדרך לתשובה השנייה סלולה לפנינו. היא נאמרה בעבר פעמים רבות, ועובדה זו עדיין לא מפחיתה מערך האמת שלה. אנחנו מוצאים אותה במהותו של המשטר הכלכלי שלנו (נקרא לו קפיטליזם מאוחר): איפה הכסף? אצל בעלי ההון.

[כאן מתבקשת מילת הבהרה, בעלי ההון אינם ציבור, מדובר בתפקיד חברתי מוגדר בתיאוריה השמאלית. תפקיד שמוגדר במסגרת המכלול שהוא השיטה הקפיטליסטית, כלומר אותם אנשים שנמצאים בצד "הנכון" של מנגנון הניצול, בצד שמקבל.]

התשובה "אצל המתנחלים" ניסתה להסביר מאבק אחד באמצעות מאבק אחר, וסופה שחטאה לשני והסתירה את הראשון. בגלל זה היא תשובה רעה. עכשיו יש לנו שתי תשובות, כל אחת מסדר אחר, תשובות שבעזרתן השאלה "איפה הכסף?" מתחילה לעבוד בשירות השמאל. אך זו בוודאי לא השאלה היחידה שאפשר לשאול. אנחנו מבינים את זה מהעודף שקיבלנו אחרי ששאלנו אותה, ומהעובדה שמדובר בעודף מהותי. המצב של החברה שלנו דורש שתי תשובות לכל שאלה שלא נשאל. הוא דורש לחשוב גם על משטר הפרדה חברתי-כלכלי וגם על משטר הפרדה לאומי. אנחנו יודעים שהם נבדלים מבחינה עקרונית, שעומדים לרשותם מנגנונים שונים ושהם מפרידים בין ציבורים שונים. בשל כך יש להתעקש על ההבחנה שביניהם (שתי תשובות ולא אחת). אבל לא מספיק רק להבחין ביניהם. צריך לחשוב על המערך שהם מרכיבים בידיעה שהמערך הזה הוא המציאות שלנו. כאן "החור התיאורטי": התשובות שיש לשמאל בכל הקשור ליחסים שבין משטר הלאום ומשטר הכסף עדיין לא טובות מספיק.

[ישנן התחלות, חלקן מרשימות מאוד (כמו המאמר המצויין של גדי אלגזי: מטריקס בבילעין), אבל נדמה שאין לנו בתחום הזה (של הקשר בין שני המשטרים) את הנסיון התיאורטי שיש לנו ביחס לכל אחד מהם שהוא לבדו. אין לנו כאן לא את העבודות המרשימות של השנים האחרונות (מאזולאי ואופיר ועד שנהב) שניסו לתת דין וחשבון על יחסי יהודים וערבים, ולא את גוף התיאוריה האדיר שמספק לנו השמאל הבינלאומי בכל הקשור למאבק בקפיטליזם לסוגיו.]

יש לנו תשובות טובות על כל משטר לעצמו. כבר למדנו מזמן להגיד כיבוש, וכבר למדנו להגיד נישול והפרדה, ואנחנו יודעים לדבר על ניצול ועל קפיטליזם וכו' וכו'… אבל עד שלא נדע לנסח את היחסים שביניהם בתמונה גדולה יותר (בתמונה שהיא החברה שלנו: עד שלא נדע לצייר את הגבולות שבין המנגנונים האלה, ולהתעקש על זהות האינטרסים שביניהם וגם על ניגודי האינטרסים) נמשיך להתפתות מדי פעם – ובמיוחד בתקופות סוערות בהן עולות שאלות חדשות – להחליף רכיב אחד בשני, לבלבל ביניהם ולהתבלבל בעצמנו. רק שלבלבול הזה יש מחיר פוליטי. כשהתשובות של השמאל לא טובות מספיק, הן מפנות את מקומן לתשובות אחרות (אז אמרנו "אתם צריכים להיות אלו שנותנים תשובות", ובאמת קיבלנו. האם זה מפתיע שהתשובות שלהם משרתות את האינטרסים שלהם?). אפשר לומר שהעשייה הפוליטית שלנו מקדימה את התיאוריה שלנו כאשר אנחנו נאבקים יחד בשני המשטרים באותו הזמן, שהעשייה שלנו מפתיעה את התיאוריה שלנו במגרש שלה, ושההפתעה הזו גורמת לנו לשלוף תשובות מהשרוול, תשובות שלא מתאימות יותר לדרך בה אנחנו רואים את המאבק. אבל העשייה הפוליטית שלנו מראה ככה לתיאוריה את הדרך, וגם את המושא בו תצטרך להתמקד אם תרצה לעזור ולתרום.

מודעות פרסומת